אבנר סימן טוב, איש ירושלים

התקופה ההיסטורית הסוערת בה גדל הטביעה בו את חותמה ואת אהבת הארץ. מלחמת העולם השנייה על מוראותיה, שלטון המנדט, הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. הוא בז – יחד עם ילדי ירושלים -– לשלטון הבריטי ואהב אהבה עזה את המדינה הצעירה. בסוף היום, היו אבנר ומאיר , הילדים הצעירים , נעמדים על המיטה ושרים את "התקווה" בהתרגשות.

אבנר הצעיר הגיע בראשית שנות ה-50 לקיבוץ געתון שבגליל המערבי בגרעין "שדה" של השומר הצעיר. הוא התגייס לנח"ל ושרת במילואים עוד שנים רבות . בקיבוץ הכיר את מיכל ונישא לה. הוא אהב את הקיבוץ. ואת מקומות העבודה המגוונים שבהם עבד. גן-ירק, בריכות דגים, נוי ובסופו של דבר הנגרייה, שהפכה לביתו השני במשך עשרות שנים. הוא אהב לעבוד בעץ, ליצור ולסייע לאנשים.

היה איש של מילים. אהב את השפה העברית ואת התנ"ך. הכיר היטב את סיפורי התנ"ך, העמיק בהם במסגרת לימודי "מחשבת ישראל" והיה עוקב בדבקות אחר פרשת השבוע. התנ"ך היה הספר שלו ייחד את כל כולו , הוא חזר אליו כמעט כל יום והעמיק בו. היה נזכר כל העת בבית הכנסת בירושלים. אהב את סיפורי המורשת היהודית וניסה, ככל יכולתו, להביא חלק מסיפורים אלה לפעילויות ולטקסים בקיבוץ. הוא התענג על שירי הלדינו, שהחזירו אותו לימי ילדותו. הוא היה בין מייסדי העלון הקיבוצי, ואף נתן לו את שמו ("הדף הכפול"). אסף גזירי עיתונים של אירועים היסטוריים ושירים של משוררים ישראלים.

אהב להאזין לתוכניות הרדיו במשך כל שעות היום והלילה. "הכל דיבורים", תוכניות של פרשנות ושל סיפורים. היה מוטרד באשר למתרחש בארץ. חרד לגורלה של המדינה שאהב.

אהב את ארץ ישראל , את ההיסטוריה והארכיאולוגיה שלה ואת נופיה. הירבה לטייל עם משפחתו ובחוגי ידיעת הארץ. היה לו זיכרון מצוין לאנשים ולאירועים. היה נוהג ללוות טיולים לירושלים והירבה לספר את סיפורי העיר, בצורה צבעונית ומלאת געגועים וערגה. בערוב ימיו, הירבה לטייל ברגל בשבילי הקיבוץ. העצים הגבוהים, הבתים והשכונות החדשות הציתו בו זיק של התלהבות. אדם מול הטבע המסעיר, כמו ילד מול טבע הבריאה.

כל חייו היה לו חשוב לשמור על הקשר האישי והבלתי אמצעי עם אנשים, חברי הקיבוץ. היה מתעניין באנשים – עובדים שעבדו איתו בנגריה, חבריו מייסדי הקיבוץ וחברי הקיבוץ החדשים. איש של אנשים.